"בליפ", סרט משנת 2004 או בשמו המקורי
What The Bleep Do We Know ?!
ובתרגום חופשי מאנגלית "מה לכל הרוחות אנחנו כבר יודעים!?" 

הוא שילוב של סרט תיעודי וסרט בדיוני שזור אפקטים הממחישים את הרעיונות המוצגים בו.

אמנדה (היא מרלי מטלין), צלמת גרושה כבדת שמיעה שעוברת את משבר אמצע החיים, נעה מתסכול מוחלט,
שנאה עצמית והתמודדות עם זיכרונות מרים לתחילתה של הארה רוחנית.
כשחייה מתחילים ממש להתפרק לגורמים, היא מוצאת את עצמה בחוויה מוטרפת, עוברת ליקום מקביל החושף
בפניה את האמת שמאחורי המציאות, בסגנון "עליזה בארץ הפלאות".

היא מגלה שאולי המציאות אינה עומדת בסימן שאלה, אבל התפיסה שלה את המציאות, בהחלט כן.

בסיפור משובצים הגיגים מפימדענים והוגי דעות המתראיינים ומגיבים למתרחש במסעה של אמנדה.

הסרט עוסק בנושאים מגוונים מתחומי פיזיקת הקוונטים -  הפסיכולוגיה, הנוירולוגיה,
תורת ההוויה והמטאפיזיקה, אשר מראים יחדיו כמכלול כי קיים קשר בין מדע לבין רוחניות.

בגדול, הסרט אומר למעשה, שיש לנו יכולת לשנות את העולם בכך שאנחנו יכולים להשפיע על המציאות הפיסיקלית,
כל עוד המדובר בנו עצמנו. אדם יכול לרדת מהמסילה כשהרכבת מתקרבת, ואז באמצעות השכל להזיז גוף פיסיקלי - א
ת הגוף שלו. אבל הוא אינו יכול לעמוד על מסילת הרכבת ולגרום לרכבת לעצור רק משום שהוא רוצה שזה יקרה.

על תיאורית הקוונטים
על פי תיאורית הקוונטים אין לחומר ממשות במובן המקובל,
מכך נובעת יכולתו של הפרט להשפיע על עצמו ע"י שליטה והכוונה של רגשותיו.

תיאוריה זו טוענת שכל חלק קטן ביקום מתנהג כאילו יש לו בינה משלו, שיש משהו אחר, מלבד תהליכים פיסיקליים,
שעובד בעולם ושמשפיע על התוצאות, אבל המדע לא אומר ולא יכול להגיד מהו.


צפיתי בסרט והנושא עורר בי עניין רב.
עצרתי וחזרתי לאחור פעמים רבות כדי להבין מה בדיוק התרחש ומה בדיוק נאמר.
מצאתי לנכון לרשום את התמליל ובהמשך הדפסתי אותו במחשבה לעשותו נגיש גם לאחרים.
בתקווה שכל מי אשר קובץ זה יגיע אליו, יפיק ממנו את המיטב -
 

יעל קליינר - פנג שואי בעידן האור  
                                                            
נובמבר 2006–11–02

   

בליפ
ליקטה וערכה, יעל קליינר, פנג שואי בעידן  האור


"בראשית היה תוהו ובוהו רוחש אפשרויות אין קץ שאתה אחת מהן" ...

 מוח על ... 

המוח אינו יודע להבדיל בין מה שהוא רואה בסיבתו לבין מה שהוא זוכר.
 

איך תוכל להמשיך לראות את העולם כמוחשי אם העצמי שקובע כי הוא מוחשי, אינו מוחשי?

האם כל המציאויות מתקיימות בו-זמנית?
האם יתכן שכל האפשרויות מתקיימות זו בצד זו?

האם אי-פעם התבוננת בעצמך דרך עיניים של אדם אחר שלו הפכת?

האם התבוננת בעצמך דרך הצופה האולטימטיבי?

מי אנחנו?

מהיכן באנו?

מה עלינו לעשות?

לאן פנינו מועדות?

למה אנחנו כאן?

מהי מציאות?

 

מה שחשבתי שאינו מציאותי נראה לי עכשיו מבחינות מסוימות,

מציאות יותר מאשר מה שנראה לי מציאותי,  

שכעת נראה בלתי מציאותי יותר.
 

אי אפשר להסביר את זה.

מי שישקיע יותר מדי זמן במאמץ להסביר את זה יאבד לנצח במחילות המסתוריות.

ככל שמעמיקים לחקור את פיסיקת הקוונטים היא הופכת מסתורית ומופלאה יותר ויותר.

פיסיקת הקוונטים היא הפיסיקה של האפשרויות.

היא מחזירה אליך את האחריות.

אלה הן שאלות העוסקות באופן בו אנו 'מרגישים' את העולם, בשאלה האם יש הבדל באופן שבו אנו 'מרגישים'
אותו לבין מה שהוא באמת.

 

חשבת פעם ממה מורכבות המחשבות?

אחדים מהדברים שאנו רואים אצל הילדים של היום מעידים על כך שהתרבות שלנו נתונה בתבנית שגויה ואינה

מעריכה את כוח המחשבה.

כל תקופה וכל דור מניח הנחות משלו. שכדה"א שטוח, עגול וכו'.

קיימות מאות הנחות נסתרות,

דברים שאנו מתייחסים אליהם כאל מובנים מאליהם,

אבל האם הם נכונים או לא ?

היסטורית, ברוב המכריע של המקרים, הם כמובן לא נכונים.

חלק גדול ממה שאנו רואים כמובן מאליו, פשוט אינו נכון.

לעיתים קרובות אנו לכודים בתפיסות הללו בבלי דעת.

זוהי תבנית.

 

התפיסה החומרנית של ימינו גוזלת מבני האדם את הצורך להרגיש אחראים.
כך גם הדת, לעיתים קרובות.
אבל אם נתייחס למכניקת הקוונטים ברצינות הראויה, היא תחזיר את האחריות ישר לחיקנו והיא לא מספקת תשובות מפורשות ו

מרגיעות, היא אומרת:
"כן, העולם הוא מקום גדול מאד, מסתורי מאד, המכניזם אינו התשובה
אבל אני לא אומר לך מהי התשובה כי אתה כבר מבוגר להחליט בעצמך".

האם כל אדם הוא חידה?

אין ספק. הצגת השאלות המעמיקות הללו לעצמך פותחת דרכים חדשות לקיומך בעולם, היא מביאה איתה
משב-רוח צח.

היא עושה את העולם מהנה יותר.
ה'טריק' האמיתי להנאה מהחיים אינו להיות שותף לידע ולא שותף לתעלומה.

 

מדוע אנו בוראים לעצמנו שוב ושוב אותה מציאות.

מדוע אנו מוצאים לנו שוב ושוב אותן מערכות יחסים ?

מדוע אנו חוזרים שוב ושוב אל אותן עבודות ?

בים האינסופי של האפשרויות שקיים סביבנו, איך זה שאנו יוצרים לנו שוב ושוב את אותן המציאויות?

האין זה מדהים שיש לנו אפשרויות ברורות וחלופיות שקיימות אך איננו מודעים להן ?

האם יתכן שאנו מותנים בחיי היום-יום שלנו באופן שבו אנו יוצרים לנו את חיינו

עד כדי כך שהשתכנענו שאין לנו כל שליטה ?

היתנו אותנו להאמין שהעולם החיצון מציאותי יותר מעולמנו הפנימי.

המודל החדש הזה של המדע טוען להיפך הגמור.

הוא אומר שמה שמתרחש בתוכנו, יברא את מה שקורה מחוצה לנו.

 

קיימת מציאות פיזית שהיא מבוססת ויציבה אבל ...

היא מתגלה רק כשהיא מתנגשת בצורה אחרת של מציאות פיזית.

זו יכולה להיות איזו אבן מקרית שמגיעה ביעף ומתנגשת בכדור הצמרירי שלנו

וכמובן, מביאה אותו לידי מצב מסוים של קיום.

היו בעבר פילוסופים שאמרו:

" אם אבעט באבן, והבוהן שלי תיפצע, זה אמיתי".

אני מרגיש את זה אמיתי, פירושו של דבר שזו המציאות.

אבל זו עדיין רק חוויה ועדיין זהו רק האופן שבו האיש תופס את המציאות.

 

ניסויים מדעיים הראו שאם תיקח אדם ותחבר אותו לסורק או למכשיר ממוחשב,

ותבקש ממנו להביט בעצם מסוים, חלקים מסוימים במוחו יוארו.
ואז אתה מבקש ממנו שיעצום עיניים וידמיין לעצמו את אותו העצם.
כשהוא מדמיין אותו אתה רואה שבדיוק אותם חלקים במוח מוארים כשם שהוארו כשהביט באותו עצם
וזה הביא את החוקרים לשאול את השאלה:
"מי זה שרואה, האם זה מוח שרואה או העיניים"?
ומהי המציאות, האם היא מה שאנו רואים באמצעות מוחנו, או באמצעות עינינו?
והאמת היא שהמוח אינו יודע להבדיל בין מה שהוא רואה בסביבתו לבין מה שהוא זוכר,
כי מופעלות בו בדיוק אותן הרשתות העצביות ואז הוא שואל מהי מציאות.

 

אנו מופצצים בכמויות אדירות של מידע,

הוא מגיע אלינו דרך הגוף ואנו מעבדים אותו באמצעות אברי החישה שלנו.

הוא מסתנן פנימה ומפעפע ובכל שלב ושלב אנחנו גורעים פרט אחרי פרט.
לבסוף, מה שמגיע אל התודעה הוא הפרט הנחוץ לנו ביותר.

המוח מעבד 400 מיליארד פריטי מידע בשניה אבל אנחנו מודעים רק ל 2000 מהם.
אולם בתוך 2000 פריטי המידע הללו, אנו מודעים רק לאלה הנוגעים לסביבה, לגופנו
ולזמן שלנו.
אנו חיים בעולם בו אנו רואים רק את קצה הקרחון, הקצה הקלאסי של קרחון קוואנטום-
מכני אדיר.
אם מתוך 400 מיליארד פריטי מידע אנו מודעים רק ל 2000, פירושו של דבר

שהמציאות מתרחשת במוח כל הזמן,

היא מקבלת את המידע הזה אבל לא הפנמנו אותו.

העיניים הם כמו עדשות המצלמה אבל הסרט שמתקבל נמצא בעורף המוח.
שמו מסלול הראיה, הוא כמו מצלמה.

המוח 'מדפיס' את מה שהוא מסוגל לראות !

זה חשוב.
למשל: מצלמה שמצלמת אותי רואה הרבה יותר סביבי, מאשר אותי.

כי אין לה הסתייגויות ואין לה שיפוט.

הסרט היחיד שמוקרן במוח הוא מה שאנחנו מסוגלים לראות.
לכן, האם יתכן שהעיניים שלנו, המצלמות שלנו, רואות יותר ממה שמוחנו מסוגל להקרין ?

כפי שמוחנו מתוכנת, אנו רואים רק את מה שאנו מאמינים כי הוא אפשרי.
אנו עורכים השוואות בין תבניות שכבר קיימות בתוכנו מכוח ההתניה.

כאשר האינדיאנים בקאריבים ראו את הספינות של קולומבוס מתקרבות,

הם לא ראו אותן בכלל,

כי זה היה מחזה כה שונה ממה שראו עד כה, שלא ראו זאת.
כשהצי של קולומבוס הגיע לקאריבים, איש מהילידים לא היה מסוגל לראות
את הספינות למרות שהן הצטיירו היטב באופק.

הם לא ראו את הספינות מפני שבמוחם לא היתה הידיעה,

לא היתה חוויה קודמת לגבי קיומן של ספינות אלה.
רופא האליל ראה פתאום התעוררות של גלים בים אבל לא ראה ספינות.
הוא התחיל לתהות מה גורם את ההתעוררות הזאת.
יום-יום הוא יצא והשקיף,

לאחר זמן מה הוא הבחין סוף סוף בספינות.
ואז אמר לכולם ששם, באופק יש ספינות

ומאחר שכולם סמכו עליו והאמינו לו, הם ראו אותן.

אנחנו בוראים את המציאות, אנחנו מכונות לבריאת מציאות.
אנו בוראים את האפקטים של המציאות בלי הרף.
אנחנו תופסים משהו רק לאחר שהוא משתקף במראת הזיכרון.
על השאלה אם אנחנו חיים רק בתוך 'הולודק' גדול אין בהכרח תשובה מוסמכת.
זוהי שאלה פילוסופית קשה שעלינו להתמודד איתה ע"פ מה שיש למדע לומר על חיינו,

כי במדע אנחנו תמיד המשקיפים.
אנחנו מוגבלים תמיד על ידי מה שמגיע אל המוח האנושי ומאפשר לנו לראות ולהבין את מה שאנחנו עושים.
לכן, אפשר גם להניח שכל זה אינו אלא אשליה אחת גדולה שאין לנו אפשרות לצאת מתוכה ולראות מה מתרחש מחוצה לה.

המוח שלנו אינו יודע את ההבדל בין מה שמתרחש בחוץ לבין מה שמתרחש בפנים.
אין דבר כזה 'בחוץ' שמנותק ממה שמתרחש כאן בפנים.

"שמעתי אותך צורחת" ...
"אני הייתי אינדיאנית שהסתכלה איך הספינות של קולומבוס ... צצות פתאום".
"וואו !!!"
"ורופא האליל אמר לי ..."
" מ- גניב !!! אולי זה היה חיים קודמים או מציאות מקבילה או חיים בעתיד !"
"תתאפסי!"
"ואולי החלום הזה ניסה לספר לך את האמת. זה כנראה תלוי במה שבעינייך הוא אמיתי.
אולי תחליפי את הגלולות נגד חרדה ?"

"הגלולות שלי בסדר גמור, תודה!"
"אני צריכה להתלבש. אני מקווה שתרגישי יותר טוב, אמנדה."
"בחי, אמנדה, לפעמים את כזאת מטומטמת!"

במהלך החיים יש לנו בחירות שמותנות בכך שדברים ברמות קוונטום קטנות לא יסולקו.

ראשית כל בואו נדבר על העולם התת-אטומי,

אחר כך נדבר על מה שהוא אומר לנו על המציאות.
הדבר הראשון שאני רוצה לומר על העולם התת-אטומי הוא שזוהי פנטזיה גמורהשנבראה בידי פיזיקאים
מטורפים שמנסים להבין מה לעזאזל קורה

כשהם עורכים את הניסויים הקטנים שלהם.
ב "ניסויים קטנים" כוונתי לאנרגיה אדירה במקומות קטנים ובמשכי-זמן קצרים.
בממלכה הזאת העניינים הופכים להיות מטורפים לגמרי.
הפיזיקה התת-אטומית הומצאה כדי להבין מה קורה.
אנחנו זקוקים למדע חדש, שמו פיזיקת הקוונטים והוא כפוף למגוון שלם של הנחות שנויות במחלוקת.
מחשבות, רגשות ותחושות לגבי מה שקורה באמת.

החומר אינו מה שחשבנו שהוא במשך זמן כה רב.
אנשי המדע תמיד ראו בחומר מעין "הדבר האולטימטיבי" במובן זה שהוא סטטי וצפוי מראש?

בין כל האטומים והמולקולות וכל החלל שביניהם, נפח החלקיקים באטום או במולקולה זעיר בלבד, החלקיקים הבסיסיים.

השאר הוא ריק (ואקום).

מה שקורה הוא שהחלקיקים מופיעים ונעלמים כל הזמן.
לאן הם הולכים כשהם לא כאן?
זו שאלה בעייתית.
אתן לך שתי תשובות.
תשובה מספר אחת:
הם עוברים ליקום חלופי והאנשים באותו היקום שואלים את אותן השאלות
לגבי החלקיקים שלהם כשהם עוברים אל עולמנו. הם שואלים: "לאן הם נעלמו"?

יש תעלומה גדולה הקרויה 'מסתרי כיוונו של הזמן'.
במובן מסוים חוקי הפיזיקה הבסיסיים שלנו אינם מבדילים באופן ברור בין עבר לעתיד.
למשל: מבחינת חוקי הפיזיקה הבסיסיים, חידה היא מדוע אנו זוכרים את העבר

ואין לנו גישה מודעת דומה אל העתיד.

מבחינת החוקים הללו חידה היא מדוע עלינו לחשוב למשל:
"אם נפעל עכשיו, נוכל להשפיע על העתיד אבל לא על העבר".

הדברים האלה ... העובדה שיש לנו גישה מודעת שונה אל העבר מאשר אל העתיד,

שאם נפעל עכשיו נשלוט בעתיד באופן שונה מאשר בעבר,

הדברים האלה בסיסיים כל כך מבחינת האופן שבו אנו חווים את העולם שלדעתי,

מי שאינו סקרן לגביהם הוא שלושת-רבעי מת.

"נזרוק קצת לסל?
אל תהיי כזאת .. בואי נשחק.
תסתכלי, מצאת חן בעיניו
יש לך זמן לשחק קצת ? 
מתי שיחקת בפעם האחרונה?
בואי, הכדור אצלך, תזרקי.
לא, לא, לא, גברת, לא משם, את מאחורי הקו.
את צריכה לעמוד בתוך המגרש.

ברוכה הבאה למגרש האפשרויות הבלתי מוגבלות של דיוק רג'ינלד.
.... חוקי המגרש: את האחרון את חייבת לקלוע לסל.

"זה כאב"
"הוא לא נגע בך"
"בסדר"
"וזה לא מוצק הכדור הזה. הוא כמעט ריק"

למעשה היקום כולו כמעט ריק.
אנו אוהבים לחשוב שהיקום ריק והחומר מוצק. אבל האמת היא שהחומר כמעט לא קיים כלל.
אין לו כל משמעות. תסתכלו באטום. אנחנו רואים בו מעין כדור קשה.

ואז אנחנו אומרים: "טוב, בעצם לא. יש פה ממש במרכז, נקודה זעירה של חומר דחוס מאד מוקפת בכמעין ענן אפשרי של אלקטרונים שצצים ונעלמים". אבל אז מתברר שגם זה לא מדויק.

אפילו הגרעין שאנחנו חושבים שהוא דחוס כל כך, צץ ונעלם בדיוק כמו האלקטרונים.

הדבר המוצק ביותר שאפשר לומר על כל החומר הבלתי משמעותי הזה הוא שבעצם
אינו אלא מחשבה, פיסת מידע מרוכזת.

דברים אינם מורכבים מעוד דברים, דברים מורכבים מרעיונות, מתפיסות וממידע.

"וכמו שאמרתי, זה אף פעם לא נוגע".
"האלקטרונים הללו יוצרים מטען ולפני שהם נוגעים, הם דוחפים את האלקטרונים האחרים הצידה.
כך שאף אחד לא נוגע בכלום".
"קדימה, תורידי את התיק, אף אחד לא ייקח לך אותו. אמרתי לך. זה המגרש שלי. זה בסדר."
"כמה זמן עבר? אני מאחרת"

התחושה שאנו מתקדמים בזמן קיימת רק בחוויה המודעת.
בתורת הקוונטים אפשר גם לנוע בזמן לאחור.

"מה קרה? תיזכרי. הוא ריק".
"מניין לך כל הקשקושים האלה?"
"אני קורא את הקומיקס 'דר' קוונטום'. כולם חושבים שזה שטויות לילדים אבל אני יודע שזה אמיתי.

ככה אני עושה את הקסמים שלי במגרש".
"כן, אני תמיד בוחר בילד הפלא, יש לו פטנטים מוזרים".
"דר' קוונטום אומר שלכולם יש. כולם עושים את זה. כל הזמן. כל פעם שאנחנו מסתכלים".
כשאתה לא מסתכל, זה כמו גל.
כשאתה מסתכל, זה כמו חלקיק.

כשאתה לא מסתכל, הגלים הם אפשרויות. כשאתה מסתכל, אלה הם חלקיקי הניסיון.

החלקיק, שאנו רואים בו דבר מוצק, קיים בעצם ב 'חפיפה'.
גל נרחב של מיקומים אפשריים.
הוא נמצא בכולם בו זמנית.
ברגע שאתה בוחן אותו, הוא מנתר לו רק אל אחת מכל אותן עמדות אפשריות.

חפיפה קוונטית פירושה שחלקיק יכול להימצא בשני מקומות,

בשנים שלושה מקומות או מצבים בו-זמנית.

זוהי תפיסה מוזרה מאד ואחד הרעיונות הבולטים בעולם הקוונטים.

"גיבורי-על משתמשים בחפיפה, בעולם שכולו שזור מציאות אפשרית, עד שאנחנו בוחרים.
גיבורים בוחרים במה שהם רוצים: להיות בהמון מקומות בבת אחת, להתנסות בהמון אפשרויות
בבת אחת ואז, להתמקד באחת מהן. השאלה היא, עד כמה את מוכנה להרחיק בתוך המחילה ?"
"קליעה טובה"?

איך יכולים עצם או מערכת להימצא בשני מקומות או יותר בו-זמנית? בקלות.
במקום לחשוב על דברים כעל 'דברים', כולנו רגילים לחשוב שכל מה שסביבנו הוא כבר 'דבר',

שקיים בלי שאשפיע עליו, בלי שאבחר בו.
את המחשבה הזו צריך לסלק,
במקום זאת יש להכיר בעובדה שאפילו עולם החומר שמסביבנו –

הכיסאות, השולחנות, החדרים, השטיח, המצלמה

אינם אלא תנועות אפשריות של התודעה ואני בוחר ברצף של רגעים מתוך התנועות הללו על מנת לממש את החוויה שלי.

זוהי המחשבה הקיצונית היחידה שיש לחשוב.
אבל היא קיצונית כל כך וקשה כל כך לחשיבה שהעולם כבר קיים ואינו תלוי בחשיבה שלי.
זה לא נכון.
פיזיקת הקוונטים קובעת זאת במפורש.
הייזנברג, השותף לגילוי פיזיקת הקוונטים בעצמו אומר שהאטומים אינם 'דברים', הם רק 'נטיות'.

ובכן, במקום לחשוב על 'דברים' יש לחשוב על 'אפשרויות' והן כולן אפשרויות של התודעה.

היום, במעבדות רבות ברחבי ארה"ב, אפשר לראות עצמים גדולים דיים להיראות בעין בלתי מזוינת
שנמצאים בשני מקומות בו-זמנית. אפשר אפילו לצלם אותם.

לו הראית תצלום כזה, בודאי היו אומרים:
"יופי, באמת כתם יפה של אור צבעוני, רואים חלק ממנו פה וחלק שם. צילמת שתי נקודות.
מה הסיפור?"
ואתה אומר: " לא, תסתכל בתא, אפשר לראות את זה."
"כן, אני רואה שני דברים".
ואתה אומר: "לא, אלה לא שני דברים, זה דבר אחד, דבר אחד שנמצא בשני מקומות"?
לא נראה לי שאנשים יוכו בתדהמה כי ... הם לא מאמינים לזה.
הם לא יגידו ,אתה משקר" או "החוקרים האלה מבולבלים".
אני חושב שזה מסתורי עד כדי כך שאנשים פשוט לא קולטים עד כמה.
זה מדהים.
יתרה מזאת.
כולנו ראינו את מסע בין כוכבים וכאלה, "שגר אותי למעלה, סקוטי"... כל זה נראה ...

"טוב, מה זה אומר?"

צריך לעצור ולחשוב חזק על מה שזה אומר.

זהו אותו העצם בשני מקומות בו זמנית.

ואנשים עובדים במעבדה, ומתרגזים על דברים ואוכלים צהרים וחוזרים הביתה ומנהלים את חייהם

כאילו כלום לא קרה, שום דבר מדהים, כי כך צריך לנהוג, כמובן.

אבל הקסם המופלא, הכביר הזה, עומד ממש מול עיניך.

פיזיקת הקוונטים מחשבת רק אפשרויות אבל אם נקבל את זה, תעלה מיד השאלה:

מיהו ומהו שבוחר בין האפשרויות הללו וגורם את החוויה המוחשית?

מיד ברור שהתודעה חייבת להיות מעורבת, אי אפשר להתעלם מהמשקיף.

מנקודת המבט של פיזיקת הקוונטים, אנו יודעים מה עושה המשקיף, אבל איננו יודעים מיהו ומהו.

אין זאת אומרת שלא ניסינו למצוא תשובה.

חיפשנו.

נכנסנו לתוך ראשיכם, נכנסנו לכל הפתחים שבגופכם כדי למצוא את המשקיף.

לא מצאנו איש.

אין אף אחד כזה במוח, אף אחד כזה בקליפת המוח, לא בתת קליפת המוח

וגם לא במערכת הלימבית במוח.

אין שם שום 'משקיף'. ועם זאת, כולנו חווים את חווית ההשקפה על העולם שבחוץ.

האם זהו המשקיף?

האם הוא שיצליח להבין את העולם המטורף, המוזר והסבוך של חלקיקי הקוונטים והריאקציות שלהם וביניהם?

האם זהו המשקיף?

במודל שלי המשקיף הוא הרוח שבתוך ביו-חליפה בעלת 4 שכבות.

מעין הרוח שבתוך המכונה.

התודעה שנמצאת במכונית.

ההשקפה על הסביבה.

4 השכבות של הביו-חליפה מצוידות במגוון של מערכות חישה שמטרתן לקלוט אותות מן הסביבה.

בוושינגטון הבירה, בירת הרציחות של העולם, נערך בשנת 93 ניסוי גדול.

4000 מתנדבים מ - 100 מדינות, ישבו ועסקו במדיטציה שעות ארוכות.

הצפי היה שקבוצה גדולה כל כך תביא לירידה של 25% בפשיעה האלימה בוושינגטון, באותו קיץ על פי הגדרות האף בי איי.
מפקד המשטרה הופיע בטלוויזיה ואמר:

"כדי להפחית את הפשיעה הקיץ בוושינגטון, נצטרך 60 ס"מ שלג".

אבל בסופו של דבר המשטרה שיתפה פעולה בניסוי הזה, כי התוצאות אכן הראו ירידה של 25% בפשיעה האלימה בעיר הבירה
ואנו חזינו אותה מראש על סמך 48 מחקרים קודמים שכבר נעשו בנושא בקנה מידה קטן יותר.

זה מוביל כמובן לשאלה:

האם בני האדם משפיעים על עולם המציאות שהם רואים?

ועוד איך!

כל אחד מאיתנו משפיע על המציאות שהוא רואה.

גם אם הוא מסתתר ומנסה להעמיד פני קורבן.

כולנו עושים זאת.

"המוצג הזה מגיע אלינו מיפן, ממר מסורו אימוטו. 

מר אימוטו מתעניין מאד במבנה המולקולארי של המים ומה שמשפיע עליו.

המים הם היסוד הקולטני ביותר מבין ארבעת יסודות הטבע.

מר אימוטו חשב, אולי הם יגיבו על אירועים לא-פיזיים.

הוא הכין שורה של ניסויים, הוסיף גירויים רוחניים וצילם הכול במיקרוסקופ אור-כהה. 

התצלום הראשון הוא תמונה של מים מסכר פוג'ווארה.

והתצלום הזה, הוא אותם המים לאחר שבירך אותם נזיר זן בודהיסטי.

בסדרת התצלומים הבאה, מר אימוטו הדפיס מילים,

הדביק אותן על בקבוקים של מים מזוקקים והשאיר אותם בחוץ למשך הלילה.

התצלום הראשון הוא של תמונה של המים המזוקקים הטהורים, תמצית עצמם.

התצלומים הבאים שונים זה מזה. זהו 'הצ'י של האהבה'. וזהו 'תודה'.

מר אימוטו טוען שהמחשבה או הכוונה היא הכוח המניע מאחורי כל זה.

לא ידוע מהו ההסבר המדעי להשפעה על המולקולות, למעט מולקולות המים כמובן.
וזה באמת מרתק, אם נזכור ש 90% מגופנו הם מים. מעורר תהיות, מה?"

90% מגופנו הם מים.
אם המחשבות מסוגלות לעשות דבר כזה למים, לשנות את התסדיר המולקולארי שלהם,
תארי לך מה הן יכולות לעשות לנו?

בהחלט, המחשבה לבדה יכולה לשנות את הגוף.

CHI OF LOVE
CHI OF LIFE
CHI OF LIGHT

THANK YOU

רוב האנשים אינם משפיעים על המציאות באופן עקבי וממשי כי הם אינם מאמינים שזה בכוחם.
הם מגדירים לעצמם כוונה ואז מוחקים אותה ואומרים לעצמם "זה טיפשי, לא אצליח לעשות זאת"
ואז הם מגדירים אותה שוב ושוב מוחקים.

לכן, ממוצע זמן ההשפעה קטן מאד ושורה תחתונה: הם באמת מאמינים שהם אינם יכולים לעשות זאת.

אם תאמין בכל נימי נפשך שאתה יכול להלך על מים, האם זה יקרה?

כן, זה יקרה.

אבל זה כמו חשיבה חיובית.

חשיבה חיובית היא רעיון נפלא אך בדרך כלל פירושו של דבר שכתם קטן של חשיבה חיובית

שנמרח על פני כמות אדירה של חשיבה שלילית.
לכן, חשיבה חיובית אינה באמת חשיבה חיובית, היא רק הסוואת החשיבה השלילית שלנו.

כשאתה חושב על דברים, אתה הופך את המציאות קונקרטית יותר מכפי שהיא באמת.

משום כך אנחנו נתקעים.

אנחנו נתקעים בתוך האחידות של המציאות.

כי אם המציאות קונקרטית, ברור שאני חסר משמעות ולא אוכל לשנותה.
אם המציאות תלויה במחשבה ובתודעה עצמה,כי אז עולה מיד השאלה,
כיצד אוכל לשנות את המציאות?
איך אוכל לשפר אותה?
איך אהפוך אותה למהנה יותר?

אתה רואה איך אנחנו מרחיבים את דמות עצמנו?
על פי המחשבה של פעם, אין בכוחי לשנות כלום כי אין לי שום תפקיד במציאות.
המציאות כבר קיימת, העצמים המוחשיים נעים בדרכם על פי חוקים קבועים מראש

והמתמטיקה קובעת מה הם יעשו במצב נתון ...

כלומר, לי ולחוויה שלי אין כאן שום תפקיד?

על פי המחשבה החדשה,כן – המתמטיקה יכולה לתת לנו משהו,

היא נותנת לנו את האפשרויות שלהן מסוגלות התנועות הללו.

אבל היא לא יכולה לתת לנו את החוויה הממשית שנחווה בתודעה שלנו.
אני הוא שבוחר בחוויה ומשום כך אני הוא שבורא את המציאות שלי.
זה אולי יישמע בומבסטי לאנשי ה 'ניו אייג'' שאין להם מושג בפיזיקה

אבל זה מה שאומרת פיזיקת הקוונטים.

האם המחשבה היא חומר?

זה כנראה תלוי במה שנראה לך כאמיתי.

העולם הוא קווי זמן אפשריים של מציאות.

עד שאנחנו בוחרים ...
האם כל המציאויות בשדה הקוונטי מתקיימות בו-זמנית?


אתה ואני אחד ...

התמכרות היא התחושה של סיעור כימי שהתפשט בגוף דרך מגוון שלם של בלוטות

ובלוטות הפרשה פנימית ודרך נוזל עמוד השדרה.

תחושה שיש שמכנים אותה פנטזיה מינית.

לגבר מספיקה פנטזיה מינית אחת כדי לקבל זקפה.

במילים אחרות, די לגבר במחשבה אחת כדי שהפין שלו יזדקף.

עם זאת, מחוצה לו, לא קרה דבר שיגרום את זה.

מה שקרה בתוכו הוא שגרם את זה.

רוב הבעיות שנבעו מן הדת במהלך ההיסטוריה היו הגישה המוטעית שאלוהים הוא ישות נפרדת מאיתנו.
אני צריך לעבוד אותו, לרצות אותו, ולקוות שכשחיי יסתיימו, הוא יגמול לי.
זאת אינה מהות האלוהים. אמירה כזאת היא חילול הקודש?

הדת הסדירה גרמה רע לאנשים רבים.
גרגר החרדל גדול ממלכות האלוהים (לטענת ישו).
היום, למרות הקדמה יש לנו עדיין את התפיסה המכוערת והמפגרת הזאת של אלוהים.
עונש, רצח, אינה מהות האל!

וכשאתה מתחיל להטיל ספק בדימויים המסורתיים של אלוהים, אומרים שאתה אתיאיסט, שאתה מערער את יסודות החברה.

אלוהים גדול ועולה ודאי על יכולתנו הכבירה ביותר לחקות את הטבע במלוא יפעתו.
איך אדם יוכל לחטוא כלפי אלוהים כה אדיר וגדול, אדם קטן בשולי שביל החלב, על כדה"א,

בפינה נידחת, לבגוד באל הכול יכול זה בלתי אפשרי!

שיא היהירות הוא שיא השליטה של אלה שבוראים את האל בדמותם.

כשהמוח יורה את מחשבותיו הוא דומה לנוף של ענן רעמים וסדק המגע הוא השמים

שבין הסערה לאדמה.

האתר הקולט.
ואתה רואה את הענן השחור המאיים הזה שרותח בשמים,

ואתה רואה אימפולסים חשמליים עוברים בורידים של עור חשמל ואז אתה רואה איך הוא פוגע בקרקע.
כשהמוח מציג מחשבה בהירה, הוא נראה כמו סופת רעמים.

איש עוד לא ראה מחשבה.

מה שכן רואים בנוירופיסיקה הוא סופה שמשתוללת באזורים שונים של המוח.

אלה הם אזורים ממופים שהאדם מגיב עליהם.

תמונה הולוגראפית.

זעם.

רצח.

שנאה.

חמלה.

אהבה.

המוח אינו יודע להבדיל בין מה שהוא רואה בסביבתו לבין מה שהוא זוכר,כי מופעלות בו בדיוק אותן הרשתות העצביות.

המוח מורכב מתאי עצב זעירים הנקראים נוירונים.

לנוירונים אלה יש ענפים זעירים הנשלחים ומתחברים אל נוירונים נוספים ויוצרים רשת עצבית.

כל נקודה שבה הם מתחברים, מניבה מחשבה או זיכרון.

המוח בונה את כל תפיסותיו באמצעות חוק הזיכרון האסוציאטיבי.

למשל: כל הרעיונות, המחשבות והתחושות נוצרים ומתחברים ביניהם ברשת העצבית הזאת ולכולם קשר אפשרי זה עם זה.

רעיון האהבה ותחושת האהבה למשל, מאוחסנים ברשת העצבית הענקית הזו.

אבל אנו בונים א תפיסת האהבה מרעיונות רבים ושונים נוספים.
יש שמשייכים את האהבה לאכזבה, כשהם חושבים על אהבה, הם חווים זיכרון של כאב, צער או כעס, אכזבה.

זעם יכול להיות משויך לעלבון וזה מצידו, יכול להיות משויך לאדם מסוים

ואז לחזור ולהיות משויך לאהבה.

אנו בונים לנו מודלים של העולם שמחוצה לנו.
ככל שהמידע שבידינו רב יותר, אנו משכללים את המודל שלנו יותר ויותר.

בסופו של דבר, אנו מספרים לעצמנו סיפור על דמותו של העולם שמחוצה לנו.
כל מידע שאנו מעבדים, קולטים מן הסביבה, תמיד נדבר על החוויות שחווינו

וע"י תגובתנו הרגשית למה שקלטנו.

כשאתה חווה דבר מה שוב ושוב, תאי העצב במוח מנהלים מערכת יחסים ממושכת.
אם אתה מתרגז דרך קבע,
או מתוסכל דרך קבע,
או סובל דרך קבע,

אם אתה מתרץ את העובדה שאתה קורבן,
אתה מחווט ומפעיל את הרשת העצבית הזו, שוב ושוב דרך קבע. 

לרשת העצבית הזו יש עכשיו מערכת יחסים ממושכת עם כל תאי העצב האחרים
הקרויים אישיות.
אנחנו יודעים גם שתאי העצב שלא מופעלים יחד, אינם מחוברים עוד.

הם מאבדים את מערכת היחסים הממושכת שלהם מאחר ובכל פעם שאנו מפסיקים
מהלך מחשבה, הגוף מגיב תגובה כימית.

בכל פעם שאנו מפסיקים את מהלך המחשבה, הנוירונים הללו, שמחוברים זה לזה,

מתחילים להפר את מערכת היחסים הממושכת שלהם.

כשאנו מתחילים להפריע לתהליך ולהשקיף,לא על ידי גירויים ותגובה אוטומטית ולא ע"י התבוננות בסימנים המתקבלים,
איננו עוד הגוף, המוח, האדם הרגשי המגיב על סביבתו כאילו היתה אוטומטית.

האם זה אומר שהרגשות הם טובים או רעים?
הרגשות בנויים כך שהם הופכים משהו באופן כימי, לזיכרון ממושך, לכן יש לנו אותם.

הרגש הוא רק חומרים שנחרתים הולוגראפית.

בית המרקחת המתוחכם בעולם נמצא כאן בפנים.
במוח יש חלק שנקרא היפותלמוס, שהוא מעין ביח"ר זעיר.

הוא אוסף ומרכיב חומרים כימיים מסוימים התואמים רגשות מסוימים שאנו חווים.

החומרים הכימיים הללו קרויים פפטידים, רצפים של חומצות אמינו.

הגוף ביסודו הוא יחידת פחמן, שמייצרת כ 20 סוגים שונים של חומצות אמינו שמעצבות את מבנהו.

הגוף הוא מכונה לייצור חלבונים.

בהיפותלמוס אנחנו לוקחים שרשרות-חלבונים קטנות, הפפטידים ומצרפים אותן

לנוירוהורמונים מסוימים התואמים את המצב הרגשי שאנו חווים מידי יום ביומו.
יש חומרים כימיים לכעס, לעצב, לתחושת הקרבן, לאהבה.
לכל מצב רגשי שאנו חווים יש חומר כימי שתואם אותו.

וברגע שאנו חווים את המצב הרגשי הזה בגופנו או במוחנו,
ההיפותלמוס מרכיב מיד את הפפטידים ומשחרר אותם דרך בלוטת יותר המוח למחזור הדם.

ברגע שהם מגיעים למחזור הדם, הם מוצאים את דרכם למרכזים או לאיברים שונים בגופנו.
כל תא ותא בגוף מצויד בקולטנים הללו.

לתא יחיד יכולים להיות אלפי קולטנים שבוחנים ונפתחים אל העולם שבחוץ.

כאש, פפדין עוגן בתוך תא,

זה כמו מפתח שנכנס למנעול,

הוא מתחבר על פני הקולטן וכאילו מניע אותו.

מעין צלצול בפעמון הדלת והמסיבה מתחילה!

מה שקורה בתקופת ההתבגרות הוא שרובנו, שהתנסינו באכזבות, פועלים בתוך מרחב מנוכר רגשית.

אנו פועלים כאילו היום הוא האתמול. במרחב המנוכר רגשית או במרחב של תגובה רגשית מוגזמת,

מאחר שבתחושתו חזר האדם לתקופה קודמת, הוא אינו פועל כשלמות אחת.

קולטן שיושב בו פפטיד משנה את התא במובנים רבים.

הוא מעורר מפל אדיר של התרחשויות כימיות שאחדות מהן מביאות למעשה לשינויים בעצם גרעין התא.
כל תא חי ויש לו תודעה משלו בייחוד אם נגדיר תודעה כנקודת המבט של המשקיף.

תמיד קיימת הפרספקטיבה של התא.

התא הוא למעשה יחידת התודעה הקטנה ביותר בגוף.

אני רעב! זוללים ללא מעצורים! תביאו עוד ועוד!

נגדיר התמכרות בצורה פשוטה מאד, משהו שאינך מסוגל לעצור.

אנו מביאים את עצמנו למצבים שיספקו את התשוקות הביוכימיות של תאי גופנו

על ידי יצירת מצבים שעונים על צרכינו הכימיים.

"זה תמיד קורה לי! למה? למה? – כל יום!"
מתמכר תמיד ירצה 'עוד קצת' כדי להשיג שיעור רגשי או 'סוטול'או את מה שהוא מחפש מהבחינה הכימית.

אם אתה לא מסוגל לשלוט במצבך הרגשי, משמע אתה מכור לו !

אז איך יכול מישהו לומר שהוא מאוהב באדם מסוים ?
הוא מאוהב רק בציפייה של הרגשות להם הוא מכור.

כי אותו אדם יכול להפסיק למצוא חן כבר בשבוע הבא אם לא ייענה.
האם זה משנה את נוף ההסתכלות הרגשית שלנו על הצרכים והזהויות הרגשיות ?

אנחנו רגשות, והרגשות הם אנחנו.
אי אפשר להפריד בין רגשות כשמביאים בחשבון את העובדה שכל היבט של העיכול שלנו,

כל שריר סוגר שנפתח ונסגר,

כל קבוצת תאים שמבקשת מזון ואחר כך יוצאת לרפא משהו או לתקן משהו בגוף ....

כל אלה נתונים להשפעת מולקולות הרגש, זוהי סערה שלמה.

אם אתה שואל אם הרגשות רעים, הם אינם רעים, הם החיים.
הם מעניקים צבע לעושר החוויה שלנו.

ההתמכרות שלנו היא הבעיה.

מה שרוב האנשים אינם מבינים הוא שכאשר הם קולטים שהם מכורים לרגשות ...

זה לא רק פסיכולוגי, זה ביוכימי.
הנה מחשבה: הירואין משתמש באותם הקולטנים של התאים.

קל מאד לראות שאם אנחנו מסוגלים להתמכר להירואין, אנחנו מסוגלים גם להתמכר לנוירופפטיד,

לכל רגש שהוא.

פקודת החיפוש הרלוונטית שניתנת, מיועדת למציאת מצב רגשי מסוים.

איננו יכולים אפילו לכוון את מבטנו, מבלי שיהיה לכך גם פן רגשי.

פקודת חיפוש:

'נקבות שנותנות'.

'נותנת'.

'לא נותנת'.

מה עם אנשים שמכורים לסקס?

המוח שלנו יוצר את גופנו.

הכול מתחיל בתא.
התא הוא מכונה לייצור חלבונים אבל את האות לכך הוא מקבל מהמוח.
אחת מתכונות הקולטנים היא שהם משנים את רגישותם.

אם קולטן נתון של סם נתון או של הפרשה פנימית כלשהי 'מופצץ' במשך זמן רב בריכוז גבוה, הוא יתכווץ.
הוא יקטן או שיהיה מחובר כך שרגישותו תפחת או תתכהה.

וכך, אותה הכמות של הסם או של ההפרשה תגיב תגובה חלשה בהרבה.
אם נפציץ את התא באותו האופן ובאותם החמרים הכימיים שוב ושוב דרך קבע,

כאשר התא הזה יחליט בסופו של דבר להתחלק, כאשר יפיק תא אחות או תא בת,

לתא האחר יהיו קולטנים רבים יותר עבור אותם הנוירופפטידים הרגישים

ופחות קולטנים לויטמינים, למינרלים, לחמרי הזנה ולנוזלים ואפילו לסילוק של חומרי פסולת ורעלנים.

מה קורה לנו כשאנחנו מזדקנים?

ההזדקנות היא תוצאה של ייצור חלבונים לקוי.

עורנו מאבד מגמישותו. האלסטין הוא חלבון.

מה קורה לאנזימים שלנו?

איננו מעכלים את המזון כמיקודם.

מה קורה לנוזל הסינובי?

אלה הם חלבונים שמתקשים והופכים פריכים.

מה קורה לעצמות שלנו?

הן מצטמקות.

ההזדקנות היא תוצאה של ייצור חלבונים לקוי.

מתעוררת השאלה: האם באמת משנה מה אנו אוכלים?
האם לתזונה אכן יש השפעה, אם הקולטנים של התא, לאחר 20 שנה של התעללות רגשית
אינם מסוגלים עוד לקבל או לקלוט את חומרי ההזנה שנחוצים לבריאותו?
אז הגיע הזמן לתיקון כיוון בדרך אל ההרפתקה שלנו.
והתיקון הזה הוא מעבר לתכנית חדשה, הרחבה של התכנית הישנה.
אנו נאמר שהיקום גדול משחשבנו ותמיד גדול יותר משנדמה לנו.

איש עוד לא בא ונתן לנו ידע נבון ומספק אודות מהותנו היפה.

איך אנו פועלים מבפנים החוצה.
מדוע אתה מתמכר?

מפני שאין לך משהו טוב יותר.

כי איש לא לימד אותך לחלום טוב יותר.

בעיות רבות מאד מתויגות כ 'בעיות פסיכולוגיות' בעוד שבעצם מדובר בבחירות שגויות

ויש ללמד את המטופלים הללו לבחור אחרת.

כשאנו נעלמים פיזית, הכוונה לא להיעלמות פיזית אלא לכך שאנו יוצאים מאותו אזור במוח

שנוגע לאישיות שלנו, לאסוציאציות שלנו, לגבי אנשים, לאסוציאציות שלנו לגבי מקומות,

לאסוציאציות שלנו לגבי דברים וזמנים ואירועים.

איננו קיימים באותם מרכזים אסוציאטיביים של המוח שלנו שמאושש את זהותנו ואת אישיותנו.

אדם ממוצע שחי את חייו וחושב שהם משעממים או נטולי השראה,

הרי זה משום שלא עשה שום מאמץ להשיח את הידע והמידע שיעניקו לו את ההשראה.
הוא מהופנט מסביבתו באמצעות המדיה, הטלוויזיה ובאמצעות אנשים שחיים ויוצרים אידיאלים

ומנסה להגיע אליהם אבל אינו מסוגל מבחינת המראה החיצוני והגדרות היופי והאומץ שאינן אלא אשליות.

וכך, רוב בני האדם פשוט נכנעים וחיים את חייהם בבינוניות.
הם אולי חיים את חייהם אבל נשמתם ...

תשוקותיהם האמיתיות לעולם אינן מגיעות לפני השטח כי הם רוצים להיות מישהו אחר.

אבל כשנשמתם עולה אל פני השטח וכשהם שואלים את עצמם אם יש 'משהו נוסף'

או
"מה אני עושה פה?
מה תכלית החיים?
לאן אני הולך?
מה יקרה לי אחרי מותי?"
הם מתחילים לשאול את השאלות האלה ולפלרטט עם המחשבה
שאולי הם סובלים מהתמוטטות עצבים אבל למעשה, מה שקורה הוא
שתפיסותיהם הקודמות לגבי חייהם ומקומם בעולם מתחילות לקרוס.

אנחנו נמצאים במקום חדש לגמרי במוח שלנו.

ומאחר שאנחנו במקום חדש לחלוטין, אנחנו מחווטים אותו מחדש

ובעצם מתחברים מחדש לתפיסה חדשה.
בסופו של דבר זה משנה אותנו מן הפנים לחוץ.

אם אשנה את מוחי, האם אשנה את הבחירות שלי?
אם אשנה את הבחירות שלי, האם ישתנו חיי?
מדוע אינני יכול להשתנות?
מדוע אני מכור?

מהו הדבר שאני אאבד ואני קשור אליו כימית?
ומיהו האדם, המקום, הזמן הדבר או האירוע שאני קשור אליהם כימית ואינני רוצה לאבד

כי כתוצאה מכך אני עלול לחוות חסך כימי?
הרי לך, הדרמה האנושית.

אנחנו כוכב הלכת היחיד בשביל החלב שיש בו אוכלוסיה שמשועבדת לחלוטין לדת.
אתה יודע מדוע?
מפני שבני אדם קבעו אמת מידה לרע ולטוב.
"אם אעשה את זה ואת זה, אלוהים יעניש אותי"
"אם אעשה את הדבר האחר, אקבל פרס"
זהו תיאור עלוב מאד שמנסה למפות לנו את הדרך שבה עלינו לחיות.

אבל התוצאה מצערת מאד.
כי למעשה אין דבר כזה טוב או רע.

זהו שיפוט שטחי מדי של הדברים.
האם זה אומר שאתה בעד חטא ופריצות ושחיתות? לא.
זה פשוט אומר שעליך לשפר את הבנתך לגבי העניין שבו מדובר כאן.
יש דברים שאני עושה שאני יודע שיעזרו לי להתפתח ויש דברים אחרים שלא יעזרו לי להתפתח.
אבל זה לא טוב או רע, שום אלוהים אינו מחכה להעניש אותך משום שעשית את זה או אחר.

אין אלוהים שמעניש את בני האדם.

כל אחד הוא אלוהים.
יחד עם זאת אלוהים הוא שמם של אותם חלקים בחוויה שלנו בעולם שהם טרנסצנדנטליים ונעלים.

אין לי שום מושג מה זה אלוהים אבל ניסיוני אומר לי שאלוהים קיים,

יש משהו מוחשי מאד בנוכחות הזו ששמה 'אלוהים' למרות שאין לי מושג איך להגדיר אותו,

או לראות אותו כאדם או כ 'משהו'.
אני לא מסוגל לעשות את זה.
לבקש ממישהו שיסביר מהו אלוהים, זה כאילו ביקשת מדג שיסביר את המים בהם הוא שוחה.

אלוהים הוא מכלול כל הנשמות שבכל הדברים.
אתה אלוהים בהתהוות ועליך ללכת בדרך הזאת.
אבל באחד הימים תצטרך לאהוב את המופשט כמו שאתה אוהב את מצב ההתמכרות.

האופן היחיד בו אוכל למצוא גדולה בעצמי אינו במה שאעשה לגופי אלא במה שאעשה לשכלי!

אנו מעצבים את גורלנו באופן מודע
מנקודת מבט רוחנית אנו מוסיפים לכך את הרעיון שבכוחן של מחשבותינו להשפיע על המציאות שלנו ועל חיינו.
כי המציאות היא החיים.
כשאני בורא את היום שלי אני עושה מן הסכם.

אני אומר: "אשקיע את הזמן לבריאת היום שלי ואשפיע על שדה הקוונטים"
האם אכן יש משקיף שצופה בי כשאני עושה את זה?


"תן לי אות שהבחנת במשהו מן הדברים שבראתי

ועשה זאת באופן שאיני מצפה לו.
על מנת שאופתע מיכולתי להיות מסוגל לחוות את הדברים האלה.
ועשה זאת כך שלא יהיה לי ספק שזה בא ממך".

המוח מסוגל למיליוני פעולות שונות ואנשים צריכים ללמוד עד כמה הן מופלאות

ועד כמה המוח שלהם מופלא.

הם צריכים לדעת שיש להם בתוך הראש את הדבר הלא ייאמן הזה שיכול לעשות בשבילם

כל כך הרבה דברים ולעזור להם ללמוד ומסוגל לשנות ולהסתגל ולשפר אותנו כל כך,ולעזור לנו להתעלות על עצמנו.


כך, אפשר שתימצא הדרך שתוביל אותנו אל רמה גבוהה יותר של קיום

שבה נבין את העולם באופן מעמיק יותר ובסופו של דבר תהיה משמעות גדולה יותר לנו ולעולמנו.
נוכל להראות שיש לנו חלק רוחני במוח וזהו חלק שלכולנו יש גישה אליו וכולנו מסוגלים לכך.

עלינו להגדיר לעצמנו מה אנחנו רוצים ולהתרכז ולהתמקד ולהיות מודעים לזה

עד כדי כך שנשכח את עצמנו.

נשכח מהזמן, נשכח את זהותנו.

וברגע שנשקע בחוויה הזו עד כדי כך שנשכח את עצמנו ואת הזמן,
התמונה הזו תהיה התמונה האמיתית היחידה.

כל אחד מאיתנו התנסה בכך כשהחליט שהוא באמת רוצה משהו.
זוהי פיזיקת הקוונטים בפעולה.

זוהי המציאות בהתגלמותה.

זהו 'המשקיף' במלוא תפארתו.

התודעה שלך משפיעה על אחרים בסביבתך.
היא משפיעה על חפצים מוחשיים.
היא משפיעה על עתידך.
אתה שותף ליצירת עתידך.

"תן לי אות שהבחנת במשהו מן הדברים שבראתי

ועשה זאת באופן שאיני מצפה לו.

על מנת שאופתע מיכולתי להיות מסוגל לחוות את הדברים האלה.

ועשה זאת כך שלא יהיה לי ספק שזה בא ממך".

האם אי פעם התבוננת בעצמך דרך עיניו של אדם אחר, שלו הפכת?
האם אי פעם נעצרת והבטת בעצמך דרך עיניו של המשקיף האולטימטיבי?

אני הרבה יותר ממה שאני חושב שהנני,
אני יכול להיות עוד הרבה יותר מזה.
אני יכול להשפיע על סביבתי, על האנשים,
אני יכול להשפיע על החלל,
אני יכול להשפיע על העתיד.
אני אחראי לכל הדברים הללו.
אני וסביבתי אינם דברים נפרדים.
שניהם חלקים של האחד,

אני מחובר לכל.
אינני לבד.

הידיעה שהכול ביקום מקושר,

שכולנו מקושרים אלה עם אלה,

ושאנחנו מקושרים ליקום ברמה הבסיסית ביותר ....

לדעתי, זוהי ההגדרה הרוחנית ביותר שיש.

אני מאמין שתכלית קיומנו כאן היא לפתח את מתת ההתכוונות שהוענקה לנו

וללמוד להיות בוראים יעילים.
אנחנו נמצאים כאן כדי לשמש בוראים,
אנחנו נמצאים כאן כדי להחדיר לחלל רעיונות ותעצומות מחשבת.
אנחנו נמצאים כאן כדי להפיק משהו מהחיים האלה.

כדי להכיר בעצמי הקוונטי,
להכיר במקום שבו יש לך בחירה אמיתית,

כדי להכיר בשכל,

כאשר מתרחש שינוי פרספקטיבה שכזה,

אנו אומרים שהאיש זכה בהארה.

מכניקת הקוונטים מאפשרת שזירת החירות הבלתי מוחשית בטבע האנושי.
פיזיקת הקוונטים בקיצור נמרץ היא הפיזיקה של האפשרויות.

היא פותחת בראש ובראשונה את השאלה:

האפשרות של מי, ומי יבחר מבין האפשרויות הללו ויעניק לנו את החוויות הממשיות.
התשובה המספקת היחידה, הגיונית ומשמעותית, היא שהמאגד של כל בני האנוש
הוא התודעה.

 

אנחנו חייבים לבקש לנו דעת בלי שום הפרעה של התמכרויות.
אם נצליח בכך, נפגין ידע ומציאות וגופנו יחווה זאת בדרכים חדשות,

בכימיה חדשה,

בהולוגרמות חדשות,

במחוזות חדשים של מחשבת שמעבר לחלומותינו הפרועים ביותר.

כולנו נגיע יום אחד, לרמת ההתגלמויות האלוהיות שעליהם קראנו בספרי ההיסטוריה, הבודהות וישו.

ברוכים הבאים למלכות השמים.
ללא שיפוט,

ללא שנאה,

ללא העמדה בניסיון.

בלי כלום.
העובדה שאנו פשוט קיימים אפשרה לאמת הזו שאנו מכנים מציאות,

מכוח האי מוחשיות להיחלץ מן הקיפאון, מן הפעולה ומן התוהו ובוהו ולעצבה כצורתו.

וייקרא שמו חומר. 

איך נבדוק את ההשפעות?
נחיה את חיינו ואז נראה אם במקום כלשהו בחיינו השתנה משהו.
ואם אכן השתנה, כי אז, אנחנו הופכים מדענים מכוח חיינו.
וזו בעצם הסיבה שאנחנו כאן.

אל תתייחס לזה כפשוטו.
בדוק ותראה אם זה נכון.

________________
 
חזרה לרשימת מעוררי השראה